פסק-דין בתיק ת"א 16490-00

התובעים  והנתבעים בתביעה שכנגד (להלן - ברוך או התובעים) והנתבעים והתובעים שכנגד (להלן - ישראל או הנתבעים), היו במועד הגשת התביעה בעלי בתים (קוטג'ים) סמוכים על מגרש אחד. בתביעות ההדדיות שהוגשו, עתר כל אחד מהצדדים לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בשל כך שלטענתו, האחר עבר עבירות בניה שהסבו לו מטרד, הסיג את גבולו ועוד כיוצא באלו טענות. בתביעה שכנגד שהגישו ישראל, גם נטען כי ברוך הוציאו את דיבתו רעה ולפיכך תביעתם התבססה גם על טענת לשון הרע. כן התבקשו על-ידי שני הצדדים צווי עשה שיורו להתאים את הבנוי להיתרי הבניה התקפים.

מאז הוגשו שתי התביעות, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד, תוקן מספר פעמים כתב התביעה בתביעה העיקרית שהגישו ברוך ובסופו של דבר וכפי שיובהר בהמשך הדברים, הסעד שהתבקש בסופו של ההליך במסגרת סיכומי התובעים-ברוך, אף שונה מזה המקורי.

א.         הערות מקדימות על התיק, שמיעתו, התנהלותו, ועל מתן פסק הדין

הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין (ראו החלטתה מיום 31.10.2012).

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם ואח', פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח', פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).

הערה על התנהלותו של התיק

3.         במספר בקשות שהגישו הצדדים לאחרונה, ובעיקר בקשות מצד ברוך, הלינו הם על כך שמאז הוגשו הסיכומים האחרונים בתיק (ביום 3.10.2010), טרם ניתן פסק הדין. לאחר עיון בתיק כולו, ראיתי לנכון להעיר שתמוה שטרוניה זו באה גם מפי ברוך. גם עיון חטוף בתיק, ובוודאי עיון מעמיק בו, מלמדים כי האחריות להתמשכות התיק ולתפיחתו לממדים שאינם עומדים בשום יחס סביר ומתקבל על הדעת לנושא התביעה, מוטלת במידה רבה ובעיקר על ברוך.

רק לצורך הדוגמה נזכיר, שעוד ביום 21.7.2009 בתום שמיעת הראיות הארוכה והממושכת - אף היא בעיקר בעטיים של התובעים, וגם לכך נתייחס - נקבעו מועדים להגשת סיכומי הצדדים. באותו דיון הסתיימה חקירתה של המומחית מטעם בית המשפט, השמאית הגב' נאווה סירקיס, אשר הוזמנה להעיד לבקשת התובעים-ברוך וחקירתה זו השתרעה על פני לא פחות מחמישים ושניים עמודים (!) (עמ' 375-323). למרות זאת, ביקשו התובעים להציג למומחית שאלות נוספות, והיא הוזמנה פעם נוספת לשם כך. חקירתה הנוספת נשמעה בדיון מיום 11.2.2010 והשתרעה על פני שמונה-עשר עמודים נוספים (!) (עמ' 399-381). רק לאחר חקירתה בפעם השנייה, נקבעו מועדים חדשים להגשת סיכומי טענות הצדדים.

4.         לימוד התיק לשם כתיבת פסק הדין, אף הוא היה משימה קשה בפני עצמה. זאת בשל הצורך לבור את הבר המועט מאד מתוך הכמות העצומה של המוץ והתבן שיש בו, ואכן כשלתי בהבנת הצורך בכל אותם "מוץ ותבן". כך בשל השורה האינסופית של העדים שזומנו מטעם התובעים שלא לצורך ולא היה בהם כדי להעלות או להוריד. כך במיוחד שחלק ניכר מהם העיד רק על עצם קיומם של מסמכים שפורטו בתעודות עובד ציבור שהגישו אותם עדים, ואחרים לא הוסיפו על מסמכים שאותם ערכו, ואשר ממילא הוגשו. כך גם בשל סיכומי הטענות הארוכים והלא מובנים שהוגשו מטעם ברוך.

בעוד סיכומי הנתבעים (ישראל) הבהירו במידה רבה את הנושאים השנויים במחלוקת הטעונים הכרעה (הגם שגם הם השתרעו על פני חמישים ושלושה עמודים מודפסים בצפיפות לא נוחה לקריאה), מסיכומי התובעים כמעט שלא ניתן היה להבין מהו בכלל נושא התביעות והיה צורך לנחש מה הסעד הנתבע. סיכומי התובעים מחזיקים כמאה(!!) עמודים מודפסים בצפיפות. מתוכם שמונים ושלושה מהווים את סיכומיהם והשאר נספחים למיניהם. מתוך שמונים ושלושה עמודי הסיכומים, רובם ככולם מתפלמסים עם חוות-דעתה של השמאית המומחית מטעם בית המשפט (ראו עמ' 31-6; עמ' 83-62 וכן ראו גם בין לבין בשאר העמודים).

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי השתלשלות ההליכים

            רקע עובדתי

5.         מאחר שכאמור, לא מצאנו צורך במרבית המסמכים המצויים בתיק כמו גם במרבית המלל האינסופי המובא באו, נבקש להביא בקצרה - ככל שיעלה הדבר בידינו - רק את עיקרי העובדות ואת עיקרי ההליכים הרלוונטיים.

6.         ראשיתו של הסכסוך בשלהי שנות השישים ובראשית שנות השבעים של המאה הקודמת, ועניינו במגרש המצוי ברחוב דובנוב 13 בירושלים. בעל המגרש הוא הפטריארך היווני האורתודוכסי, אשר מחכיר את הזכויות בו למנהל מקרקעי ישראל (להלן - המנהל). בעקבות מכרז שפרסם המנהל להחכרת הזכויות במגרש בחכירת משנה, זכו במגרש הזוג ברוך והזוג סטוויצקי, כל אחד במחצית הזכויות במגרש (50% לכל אחד). אולם על-פי הנטען, ברוך קבעו עובדות בשטח וקידמו את בניית ביתם בחזית המגרש הפונה אל הרחוב ואל הנוף, והותירו לסטוויצקי את חלקו העורפי של המגרש. כך גם הבניה של ברוך השתרעה על שטח העולה על מחצית המגרש. בעקבות סכסוכים מרים בין ברוך לסטוויציקי, החליטו סטוויצקי להעמיד את זכויותיהם במגרש למכירה, ואלו אמנם נמכרו לישראל בשנת 1971 (עובדות אלו לא נסתרו בידי ברוך).

בשל רצונם של כל הנוגעים בדבר לנתק את השותפות בין חלקם של סטוויצקי שנמכר לישראל לבין ברוך, נחתם ביום 3.11.1971 הסכם בין שלושת הצדדים, שעל-פיו ישראל רכשו את חלקם של סטוויצקי שממנו נגרע השטח שהועבר לברוך. כך נמצא ששטח של 37% מהזכויות במגרש הם של ישראל בעוד ששטח חלקם של ברוך מגיע ל-62.5% (ההסכם "המשולש" - נספח א' של תצהיר ישראל). אין מחלוקת, כפי שאישר זאת ברוך באופן מפורש בעדותו, כי החלק של סטוויצקי המהווה 12.5% משטח החלקה, הועבר לבעלות ברוך ללא כל תמורה (עדותו של ברוך, עמ' 46 שורות 13-7).

7.         ביום 21.3.1973 נחתם בין ברוך לבין ישראל זיכרון דברים שאליו צורף תשריט (נספחים ב' ו-ג' של תצהיר ישראל), הקובע את חלוקת השטחים בפועל בין השניים ואת האופן שבו יישאו הצדדים בהוצאות ובתשלומים החלים על החלקה ואשר יחולו עליה בעתיד.

בניית ביתם של ישראל, בחלקו העורפי של המגרש הסתיימה בשנת 1973. אין מחלוקת ובכל מקרה עובדה זו לא נסתרה, שבעת בניית ביתם של ישראל, כבר עמד ביתם של ברוך שאף גרו בו וכי באותה עת עדיין לא הייתה גדר אשר חצצה בין הבתים. כך גם לא נסתרה הטענה שבני הזוג ברוך עקבו מקרוב אחר שלבי הבנייה, התקדמותה והיקפה ואף נכחו פעמים רבות בביתם של ישראל (כמפורט בתצהירו של ישראל, בין השאר בפסקאות 20, 22).

נעיר שחשיבותה של עובדה זו היא בכך, שלימים טענו ברוך שישראל עברו עבירות בניה שונות, אולם כפי שאף נמצא בין השאר בעדויותיהם של גורמים בעיריית ירושלים (באגף הפיקוח וביחידת התביעות), ככל שנעברו עבירות בניה, הרי שאלו התיישנו שנים רבות קודם להגשת התובענה הנדונה. מאחר שדובר בהתיישנות העולה על עשרים וחמש שנים, מדיניות התביעה היא, שאף אין מגישים כתב אישום בשל עבירות של שימוש חורג במקרקעין. לשלמות עניין זה נוסיף, כי מאותן עדויות ומהמסמכים שהוגשו עלה שגם ברוך לא טמנו ידם בצלחת, ואף בנכס שלהם נמצאו עבירות בניה. אולם כפי שעוד יובהר בהמשך, לכל אלו אין עוד רלוונטיות לתביעות הנדונות, ולפיכך לא יובא פירוט נוסף בעניינים אלו.